והנה שוב התאריך 28.2…

“אין לי כוח לפתוח את מגירות הכאב שלי”.
מאז שנעהל’ה שלי נפטרה ב-28/02/2012 סגרתי אותן, המאבק על חייה הסתיים,
הפחד שהיא תמות מת עם מותה, אין לי כוח לחזור לתקופה של שלושים ושתיים
שנים (שנתיים קודם להיוולדה חווינו אכזבות חוזרות ונשנות מהריונות שהסתיימו
בהפלה) של דאגה, כאב ופחד מוות!”.

“אין לך ברירה יקירתי”, אומרת יעל בטון של אני מבינה את מה שאת עוברת, הרי יעל
היא סופרת כישרונית מאין כמוה ובנוסף היא הבעלים של הוצאת הספרים “נוצה וקסת”.

“יעל”, אני אומרת לה: “אני מפחדת פחד מוות לגעת בכל פחדי המוות שהיו מנת חלקי
מאז שנעה נולדה! סגרתי את הפרק הזה, לא רוצה לגעת בו יותר!”.

אני מנהלת דיאלוג עם עצמי, הזמן הטוב ביותר לדיאלוג הוא בנסיעות כשהנוף חולף
על פני, המחשבות מציפות אותי.

“מה את מתבכיינת”, אני שומעת קול שעולה מתוכי.

“הרי כבר כמה שנים את רוצה להגיע לרגע הזה”.

אני אוספת את פיסות הלב השבורות, המפוזרות על פני פרק חיים שלם, פרק חייה של נעהל’ה שלי.

גוש של כאב תקוע לי בגרון, העיניים מוצפות בדמעות ואני צוללת אל תוך המחשב.

אל קבצי מילים שהתחלתי לכתוב כבר ב-2009 וכל אותן שנים חיכיתי לרגע של
השראה שיגיע, רגע שיושיב אותי אל מול המחשב וספר על חיינו עם נעה ייכתב דרכי.

את הפרק הראשון כתבתי בשנת 2009, ומאז הוא חיכה לי. ההשראה לא הגיעה…